עומר טרן, מומחה לאבטחת מידע שואל מי בכלל צריך מאגר.
על מנת שבתי עסק יוכלו להגן על עצמם מזיופים (המטרה העקרונית של סעיף זה) הם צריכים לא רק תעודה שקשה לזייף אלא גם תעודה שקל לוודא. כלומר המנגנון הנדרש הוא כפול - קשה לזייף, קל לאמת. שטר הנו דוגמא קלאסית לאמצעי מסוג זה. טביעה ביומטרית? למיטב ידיעתי לא. רוב הסיכויים שעסקים יעשו שימוש ברכיבים הלא ביומטריים של התעודה (עיצוב הכרטיס) על מנת לאמת את תקפותה.
נדמה כי המטרה האמיתית של החוק אינה למנוע זיופים של תעודות זהות כפי שכתוב בפתיח לתזכיר החקיקה אלא דווקא לספק לגופי הבטחון מאגר ביומטרי על האזרחים. את סוגיית הזיוף ניתן למנוע בצורה זולה יותר וללא שימוש במאגר ביומטרי מרכזי (גם אם נעשה שימוש במאגר ביומטרי ניתן לעשות שימוש במאגר שאינו ניתן לשחזור ושאינו מרכזי)... מאגר שכזה יפריע למשטרה במילוי תפקידה יותר מאשר יועיל.
לא התרשמתי שתזכיר החקיקה מגובה בעבודת מטה אמיתית המנתחת צרכים, סיכונים ותהליכים. נדמה כי תזכיר החקיקה נולד מתוך מספר גחמות - הרצון הנצחי של גופי בטחון ושיטור לקבל את כל הנתונים האפשריים על כל האזרחים; הרצון של משרד האוצר לקדם תעודת זהות דיגיטלית; הרצון של משרד הפנים להסיט את האש מחוסר המאמצים שלו לטפל בסוגיית זיוף תעודות רשמיות. כך נולד לו פרויקט מסוכן, מגלומני ובזבזני. מאחר והוא משרת את רצונות האוצר והבטחון, אגב, כנראה שבמקרה זה לא יהיה מחסור תקציבי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה